1. לפניי שלושה עררים על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (מ"ת 50459-05-13, כבוד השופט ר' פרידמן-פלדמן) מיום 3.6.2013, במסגרתה הוחלט לעצור את העוררים עד לתום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדם.
2. נגד השלושה הוגש כתב אישום המייחס להם עבירה של ניסיון לרצח, על פי סעיף 305(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין). על פי עובדות כתב האישום, בין העוררים למתלונן התקיימה הכרות מוקדמת. ביום 17.5.2013 רכשו השלושה משקה אלכוהולי בעיר העתיקה בירושלים. לאחר מכן, בשעות הערב, פגשו השלושה במתלונן ברחוב. בשלב זה, מסיבה שאינה ידועה, החליטו השלושה לרצוח את המתלונן. העוררים 1 (מוחמד מוהלוס) והעורר 3 (אחמד אללו) (שהם הנאשמים 2 ו-3 בכתב האישום) אחזו במתלונן, והעורר 2 (אוסאמה באסטי) (הוא הנאשם 1 בכתב האישום) שלף סכין יפנית ושיסף את גרונו. בהמשך הפילו העוררים את המתלונן על הקרקע, והעורר 2 שיסף את עורפו ודקר אותו בראשו ובזרועו. מיד לאחר מכן נמלטו השלושה מהמקום. המתלונן פונה לטיפול רפואי במצב קריטי. הוא נזקק לניתוח ולהנשמה, ונגרמו לו פגיעות מרובות.
3. בד בבד עם הגשת כתב האישום הגישה המשיבה בקשה למעצרם של השלושה עד לתום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדם. ביום 3.6.2013 קיבל בית המשפט המחוזי את הבקשה. בהליך בפני בית המשפט המחוזי, טען העורר 2 כי המתלונן ניגש אליהם כשהוא נושא סכין והתפתחה קטטה, וכי הפציעה נגרמה מגורם אחר דוגמת מוט ברזל שהיה על הרצפה ולא מהסכין. העורר 1 לא חלק על קיומן של ראיות לכאורה ועל עוצמתן, אך טען שהשתלשלות האירועים אינה ברורה, וכי לא הוכח תפקידו שלו באירועים. העורר 3 טען כי הראיות שהוצגו, אין בהן כדי להוכיח ברמה הלכאורית עבירה של ניסיון לרצח, וכן כי לא התברר תפקידו באירוע.
4. בהחלטתו, סקר בית המשפט בהרחבה את הראיות לכאורה בהליך. במסגרת זאת, עמדה לנגד עיניו גרסת המתלונן, שעל פיה היו כל השלושה מעורבים באירוע הדקירה, כמתואר בכתב האישום, אף שלא היה ביניהם כל סכסוך מוקדם. לצד זאת, נבחנה עדותה של עדת ראיה, ילדה בת 10, שהינה אחייניתו של המתלונן, אשר תיארה בהודעתה הראשונה כי ראתה את השלושה מקיפים את המתלונן ואז ראתה אותו רץ לכיוון ביתו כשעל חולצתו דם. בהודעתה השנייה תיארה כי ראתה שהעוררים 1 ו-3 אחזו במתלונן כאשר הוא שרוע על הרצפה, ולאחר מכן ראתה את העורר 3 זורק דבר מה. חוקר הילדים ציין בחוות דעתו כי לדעתו גרסתה מהימנה. לצד ראיות אלו, הוצגו לבית המשפט אמרות קורבן העבירה לאחר התרחשותה שהושמעו באזני שני עדים, בהם צוין מפורשות שמו של העורר 2 כדוקר. כמו כן, הוצגה חוות דעת רפואית שעל פי ניתן ללמוד מהדקירה, שבוצעה במשיכה אחת לאחר הרמת ראשו של העורר, על כוונה להרגו. מנגד, ציין בית המשפט כי גרסאות העוררים אינן אחידות, וכי העוררים 1 ו-3 מסרו גרסה שונה מגרסתו של העורר 2.
5. על בסיס זה, קבע בית המשפט כי קיימות ראיות לכאורה בעניינם של שלושת העוררים המעידות על ביצוע העבירה. אשר לשאלת הכוונה להמית, קבע בית המשפט כי אופי הפציעות, וכן התיעוד הרפואי שהוצג, מלמדים על קיומה של כוונה זו.
6. בהמשך לאמור, ציין בית המשפט כי הצדדים אינם טוענים להעדרה של עילת מעצר, וכי זו הנובעת מחזקת המסוכנות הסטטוטורית הקמה לעוררים. משכך, נפנה לבחינת חלופת מעצר. חרף טענות הצדדים כי נוכח גילם הצעיר והעדר עבר פלילי יש להורות על עריכת תסקיר מעצר, קבע בית המשפט שבנסיבות העניין, בו בוצעה העבירה בלב העיר ללא כל מניע ברור וללא חשש מהעוברים ושבים, לא ניתן לאיין את מסוכנותם של השלושה בדרך של חלופת מעצר. עוד ציין בית המשפט בהחלטתו כי מאחר שהמניע לאירוע אינו ברור, ישנו חשש שהעוררים ינסו לשוב ולתקוף את המתלונן.
7. מכאן העררים שבפניי. העורר 1 טוען כי בית המשפט לא נתן די משקל להבדלים שבין הודעתו של המתלונן לבין הודעתה של אחייניתו, וכי הבדלים אלו מכרסמים בעוצמת הראיות לכאורה נגדו. עוד טוען הוא כי לא הוכח תפקידו שלו באירועים. בהמשך לכך, טוען הוא כי אף אם קיימות ראיות לכאורה נגדו, היה מקום להורות על הכנת תסקיר מעצר בעניינו. זאת, בפרט נוכח גילו הצעיר.
8. העורר 2 אינו כופר בקיומן של ראיות לכאורה, וממקד טיעוניו בשאלת החלופה בלבד. יחד עם זאת, מציין הוא כי לגישתו לא הוכחה כוונה להמית, ולא היה מקום להעמידו לדין בגין עבירת ניסיון לרצח. בהמשך לכך, טוען הוא כי בנסיבות המקרה, ונוכח גילו הצעיר, היה מקום להורות על עריכת תסקיר מעצר בעניינו, לשם בחינה פרטנית האם ניתן לאיין את מסוכנותו בדרך של חלופת מעצר.
9. העורר 3 טוען כי לא הוכח קיומן של ראיות לכאורה בעניינו. במסגרת זאת, טוען הוא כי חל כרסום בעצמת הראיות בשל הסתירות שבין גרסאות המתלונן ואחייניתו עדת הראייה. בהמשך לכך, טוען הוא כי התקיימו בהליך מחדלי חקירה, נוכח אי מיצוי חקירתו של המתלונן על ידי המשטרה. עוד טוען הוא כי לא הוכחה כוונה להמית. בהמשך לאמור, טוען העורר 3 כי אף אם קיימות ראיות לכאורה ועילת מעצר, היה מקום להורות על עריכת תסקיר מעצר בעניינו, נוכח גילו הצעיר, העדר עבר פלילי, ותפקידו הלא מרכזי באירוע.
10. במענה, סומכת המשיבה את ידיה על החלטת בית המשפט המחוזי. לגישתה, אין בסתירות, ככל שישנן, בין ההודעות השונות של המתלונן ושל עדת הראייה, כדי לכרסם בעוצמת הראיות. במסגרת זאת, טוענת המשיבה כי הודעות המתלונן ועדת הראיה משתלבות זו בזו, ומעידות על מעורבותם של כל העוררים באירוע. כמו כן, טוענת היא כי נוכח חומרת העבירה, ונוכח קביעתו של בית המשפט שלא ניתן לאיין את מסוכנות העוררים בדרך של חלופת מעצר כלשהי, לא היה צורך בהזמנת תסקיר מעצר בעניינם.
11. לאחר שעיינתי בעררים ובהחלטתו של בית המשפט המחוזי, ולאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין העררים להידחות.
12. כידוע, בית המשפט הבוחן את קיומן של ראיות לכאורה לשם גיבושה של עילת מעצר, נדרש לבחון האם די בראיות אשר הובאו בפניו, אם תוכחנה במהלך המשפט, כדי להוכיח את אשמת הנאשם מעבר לכל ספק סביר (ראו בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 133, 148 (1996)). בחנתי את הראיות לכאורה בהליך הנוכחי, ולא מצאתי כי נפל פגם בקביעותיו של בית המשפט המחוזי. כידוע, בשלב המעצר עד לתום ההליכים נבחנת השאלה האם, במידה שלאחר כור ההיתוך של ההליך השיפוטי, יוכחו ראיות התביעה, יהיה בהן כדי להרשיע את הנאשם מעבר לספק סביר. אמנם, גם בשלב זה, מקום בו ישנם קשיי מהימנות משמעותיים, יינתן משקל מופחת לראיות לצורך ההחלטה על המעצר. יחד עם זאת, בהליך הנוכחי, הסתירות שעליהן מצביעים העוררים הן לכל היותר שוליות. בהמשך לכך, מסכת הראיות, המורכבת לא רק מהודעותיהם של המתלונן ועדת הראייה, אלא אף מדברי המתלונן בסמיכות לאירוע, יוצרת מארג ראייתי המצדיק את מעצרם של עד לתום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדם. זאת, בפרט נוכח גרסאותיהם הסותרות שלהם לאירוע. בהמשך לכך, מחדלי החקירה הנטענים, שהם בעיקרם אי מיצוי החקירה, הם, לכל היותר, פריפריאליים (והשוו, לעניין משקל של טענות בדבר אי מיצוי אפשרויות חקירה, ע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' בורוביץ, פ"ד נט(6) 776 (2005), ומקל וחומר שהדברים נכונים בשלב זה של ההליך בו נבחנות הראיות ברמה הלכאורית בלבד). כמו כן, מאפייני הפציעות, בשילוב עם חוות הדעת הרפואית, יש בהם, לגישתי, כדי להצביע ברמה הלכאורית על ביצוע העבירה המיוחסת להם בכתב האישום.
13. אשר לשאלת החלופה - אכן, מקום בו עסקינן בנאשם שהוא "בגיר-צעיר" יש מקום לבחון בקפידה יתרה את אפשרות שחרורו לחלופת מעצר (השוו ע"פ 7781/12 פלוני נ' מדינת ישראל (25.6.2013)). יחד עם זאת, בנסיבות המקרה, מסכים אני עם מסקנתו של בית המשפט המחוזי שעל פיה לא ניתן לאיין את המסוכנות הנשקפת מהעוררים בדרך של חלופה כלל. מעבר למסוכנות הרבה הנלמדת מעצם העבירה המיוחסת להם, העובדה שהעבירה בוצעה ללא כל מניע ברור, מתוך ניסיון להמית אדם כך סתם, מלמדת על חוסר יכולת לשליטה עצמית, מכאן שגם על מסוכנות רבה ביותר. לפיכך, אף לגישתי לא ניתן לאיין את המסוכנות הנשקפת מהם בדרך של חלופת מעצר. בהקשר זה, איני מקבל את טענות העוררים כי יש להבחין באופן משמעותי בין התפקידים השונים שלהם באירוע. כל השלושה פעלו בצוותא חדה על מנת לבצע את העבירה. כל אחד מהם יכול היה, בכל רגע נתון, להפסיק את האירוע, לכל הפחות על ידי אי נטילת חלק פעיל בו. כל אחד מהשלושה נטש את המתלונן לאחר האירוע ולא הושיט לו כל סיוע. במצב זה, כפי שהוא נלמד מהראיות לכאורה, אין מקום לקבוע כי תפקידם של העוררים 1 ו-3 שולי בצורה משמעותית מתפקידו של העורר 2.
סוף דבר, העררים נדחים.
ניתנה היום, י"ט בתמוז התשע"ג (27.6.2013).
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. שצ
מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,
www.court.gov.il